<h1>נמוקי יוסף — קידושין</h1>
<h2>דף יא:</h2>
[קידושין נ"ח ע"א] מנא לן. דלא תפסי דמיהן. משום דהוו ע"ז ושביעית שני כתובין וכו'. ואע"ג דאצטריך קרא דשביעית לאשמועינן דאינה תופסת כל חליפיה כע"ז, דהא אמרינן בגמרא דאחרון אחרון דוקא הוא דנתפס בשביעית ופרי עצמו אסור, אבל האמצעיים מותרים, ויצא בשר ונכנסו דגים, אפילו הכי כיון דלא כתיב קרא בשביעית בלשון היתר זה, אלא בלשון איסור דכתיב קדש היא, ש"מ דלאיסורא איצטריך לאשמועינן ביה שהיא תופסת דמיה. כי היכי דתהוו שני כתובין, ולא ניליף מינה שאר איסורין. ושמעינן [מהכא] דשני כתובין דאין מלמדין לאו דוקא, שכל אחד מצי יליף ולמגמר מחבירו. דהא הכא שביעית דקילא אין סברא דיליף מע"ז דחמירא. אלא כיון דע"ז מצי יליף משביעית, ואפילו הכי כתביה, לשני כתובים הוא דאתא. וכיוצא בזו פ"ק גבי מצה והקהל.
<h2>דף כא.</h2>
[קידושין מ"ט ע"ב] לנכסיה. מקרקעי. אדעתא למיסק. שגלה דעתו מתחלה דאדעתא דהכי קא בעי לזבוני. ואף אחר כן אנו רואים שהוא טורח אם יוכל לעלות, דאי לאו הכי פשיטא דאפילו דברים שבלב לא הוו, שלא כל הימנו לומר בלבי היה. הוו דברים שבלב. דהא בשעת המכר לא אמר כלום. ואע"ג דקיימא לן בדוכתי טובא דאזלינן בתר אומדנא, כדאיתא פרק מי שמת [ב"ב קמ"ו ע"א] במי ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו שאינה מתנה משום אומדנא. ובפרק האשה שנפלו [כתובות ע"ט ע"ב] גבי שטר מברחת דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני. ובפרק מרובה [ב"ק פ' ע"א] באשה שקפצה ונשבעה שתנשא לכל מי שיבא. הני ודכותייהו לא קשיין, דכל שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב נינהו, אלא כאילו פירש כן. וכן באשה זו נמי ידוע הוא שלא היתה דעתה למנוול ומוכה שחין, אלא ודאי להגון לה נתכונה. והיינו טעמא נמי דמתנת שכיב מרע בכל נכסיו אם עמד חוזר [ב"ב ק"נ ע"ב], ולא אמרינן דדברים שבלב נינהו ותהוי כמתנת שכיב מרע במקצת שאינו חוזר, משום דכל כי האי גונא [ש]הענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב הם אלא דברים שבפה חשיבי. אבל הא דשמעתין לא מוכחא מילתא כולי האי, דאימר זוזי איצטריכו ליה וזבין. ואע"ג דבלביה לא ניחא ליה, בעידן זביניה מיהא לא מוכחא מילתא. ומשום הכי מסקינן דכל כי האי גונא דברים שבלב נינהו ואינן דברים. ומיהו היכא שטועה במה שמוציא מפיו אינו כלום עד שיהו פיו ולבו שוין, כההוא [פסחים ס"ג ע"א] דמתכוין לומר מעשר ואמר תרומה דאמרינן לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין. אבל הא דשמעתין מה [ש]בפיו אינו מוטעה בו. כתב הריטב"א ז"ל, שמעינן מינה דאי לאו דאמר בלבו היום נדריה נדרא, ואע"ג דמחמת האונס נדר. וה"ה באונס נפשות כל זמן שעיקרו ממון. דכיון דנתכוין לנדר זה וידע אותו בשעת נדרו ואינו טועה בו, האדם בשבועה קרינא ביה, אע"ג דאניס. ולאפוקי היכא דאנסיה לביה וטועה בעצמו כסבור שהוא כן כדבריו, דלא קרינא ביה האדם בשבועה כדאיתא בשבועות [ל"א ע"ב] וכן בנודר ואחר כך נולד לו אונס המעכבו לקיים נדרו או שבועתו מפטר, דהא אדעתא דהכי לא נדר. ואפילו היכא דהוי אונסא דשכיח. מפי מורי נ"ר, עכ"ל. והא דפרק ארבעה נדרים [נדרים כ"ז ע"א], נודרין לחרמין ולהרגין, ואוקימנא לה התם [כ"ח ע"א] באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומה, ואמר בלבו היום, לא הוו דברים שבלב, שהדבר ברור שהוא נשבע לזמן קצר בכל מה שיכול לדחותם. ומאי דאמרינן במסכת כלה [פ"ג ה"ד] במעשה דר' עקיבא שהיה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו, פירש הרמב"ן ז"ל דלאו בלבו ממש קאמר, אלא לומר שלא היה משמיע לאזנו אבל היה מוציא בשפתיו, כדאמרינן [ברכות ט"ו ע"א] לא יברך אדם ברכת המזון בלבו כלומר שלא ישמיע לאזנו אע"פ שמוציא בשפתיו. ואחרים פירשו דר' עקיבא כיון בלבו שיהא לה איזה חלק לעוה"ב, שכל ישראל זוכין בו. ובשם רבינו תם ז"ל כתבו דשאני התם דאונס הוה, שאמרו לו לרבי עקיבא היאך אתה מגיס דעתך לחלוק על דברי רבותיך, ומפני כן הוצרך להוכיח את דבריו. וכיון דמתוך האונס [היה] הוה ליה כאילו פירש. והא דתנן [נזיר ב' ע"א] אהא הרי זה נזיר, ואוקימנא כגון שהיה נזיר עובר לפניו, דדברים שבלב נינהו. התם מוכיח מתוך דבריו, ומהני מדין ידות דאתרבו בקרא אע"פ שלא השלים דבורו. וכל היכא שמפרש דבריו ואומר מה שאמרתי מדבר זה אמרתי, והפירוש מסכים עם דבריו, לא הוו דברים שבלב. כדתנן [נדרים כ' ע"א] נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים, שרי. דכשאמר לא היה בלבי אלא בשל ים אינו סותר משמעות דבורו. ע"כ הרנב"ר ז"ל. והלכתא כרבא.
